בליקוטי מוהר״ן, תורה ו׳, רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו עיקרון יסודי בדרך התשובה:
רָצוֹא וָשׁוֹב
לדעת לעלות ולדעת לרדת.
בָּקִי בְּרָצוֹא וּבָקִי בְּשׁוֹב
על האדם לרכוש שתי בקיאויות: לדעת כיצד לנהוג בשעת עלייה, כאשר הכול נראה אפשרי, אך בעיקר כיצד לנהוג בשעת ירידה, כאשר מתעוררים כישלון, ספק וייאוש.
בזוהר מופיע הביטוי עָיֵיל וְנָפִיק — להיכנס ולצאת, בארמית.
המילה נפיק, שפירושה לצאת, מבטאת את הרגע שבו אנו מוצאים את עצמנו בחוץ, רחוקים מן הוודאות שלנו ומן ההתלהבות הרוחנית שליוותה אותנו.
כיצד אפשר להמשיך להתקדם כאשר נדמה לנו שאיבדנו את הדרך?
רבי נתן מזכיר לנו שהתשובה אינה פירושה להגיע לשלמות, אלא לעולם לא לוותר על האפשרות לשוב.
חז״ל מלמדים אותנו:
פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו.
(שיר השירים רבה ה׳, ב׳)
הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו את הבלתי אפשרי. הוא מבקש התעוררות קטנה, פתח זעיר, ולו הקטן ביותר.
נח — לדעת לעלות זה לא מספיק
דווקא דרך דמותו של נח אפשר להבין את מלוא עומקו של העיקרון רצוא ושוב.
נח היה צדיק תמים. הוא ידע להתעלות, לשמור על קדושתו ולהיכנס לתיבה כדי להינצל מן המבול. במובן זה, הוא היה בקי ברצוא, בקי בעלייה.
אך לפי רבי נתן, הייתה חסרה לו הבקיאות השנייה: בקי בשוב — לדעת לרדת.
נח לא התפלל על בני דורו. הוא לא הצליח להעלות על דעתו שגם בתוך שחיתות כה גדולה עדיין יכולה להתקיים נקודה של טוב, נקודה טובה, שממנה יכול האדם להתחיל מחדש ולשוב.
משה רבנו, לעומתו, סירב לנטוש את עם ישראל למרות חטאיו. הוא ירד אל עמו, התפלל בעדו וגילה עד היכן יכולה להגיע מידת הרחמים האלוהית.
הניגוד הזה מעורר בנו שאלות גם היום. ישנן אליטות רוחניות העלולות להסתגר בתוך הישיבות שלהן, מוגנות מן העולם, כדי שלא להתפשר, שלא להתלכלך כביכול במגע עם מי שחיים אחרת.
אבל מה ערכה של קדושה שאינה מוכנה להיכנס אל תוך המציאות ולהתמודד איתה? מה משמעותה של ההתעלות שלנו אם היא מרחיקה אותנו דווקא ממי שזקוקים לנו?
הצדיק האמת אינו מסתפק בשמירה על קדושתו האישית. הוא יודע להגיע אל הזולת במקום שבו הוא נמצא, בלי לשפוט אותו ובלי להתייאש ממנו.
והנה הפרדוקס: נח קיבל ציווי להיכנס לתיבה, אך נזקק גם לציווי כדי לצאת ממנה.
צֵא מִן הַתֵּבָה
(בראשית ח׳, ט״ז)
כאן מתגלה מלוא משמעותו של רצוא ושוב. לא די לדעת לעלות אל הקדוש ברוך הוא. צריך גם לדעת לרדת בחזרה אל העולם, אל חוסר השלמות שבו, אל מי שנפלו, מבלי לאבד את האמונה באפשרות שלהם לשוב.
הצוהר — פתח אל העולם
הקדוש ברוך הוא מצווה את נח:
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה
(בראשית ו׳, ט״ז)
חלון, לפי חלק מן המפרשים; אבן טובה המאירה את התיבה, לפי אחרים.
על פי תורתו של הרב יחזקאל נגר, התיבה מייצגת גם מבנה רוחני עמוק, שבו שמות ה׳, יהוה ו־אדני, שערכם המספרי יחד הוא 91, כערכה של המילה אמן, מבטאים את המפגש בין שמיים וארץ.
התיבה מגינה על נח מפני המבול, אך תיבה שאין בה פתח עלולה להפוך לבית כלא.
לפעמים אנו זקוקים להגנה מפני סערות העולם. ובכל זאת, איננו יכולים להישאר לנצח סגורים בתוך הוודאויות שלנו, גם כאשר הן רוחניות.
הצוהר הופך אפוא לסמל של אותה פתיחות חיונית, המאפשרת לאור להיכנס, אך גם לאדם להביט אל מעבר לעצמו.
לפעמים צריך לבנות תיבה כדי לשרוד, לפתוח בה חלון כדי לקבל את האור, ואז למצוא את האומץ לצאת ממנה כדי לפגוש את האחרים.
כי התשובה אינה רק מציאת הדרך שלנו בחזרה. היא גם הזמנה שלא להתייאש לעולם ממי שנדמה כי איבד את דרכו.
יהודה גנאסיה — NahmanIA.fr
הרהורים בהשראת תורתם של רבי נחמן מברסלב ורבי נתן, הרב יחזקאל נגר ממרכז מיכאל, והרב איפרח, על שיעוריו הנפלאים בתורת רבי נחמן מברסלב.
