ישראל אכן אשמה — אבל לא כפי שאתם חושבים
הערת פתיחה: Causeur הוא כתב־עת צרפתי מוכר לענייני אקטואליה, חברה ודעות, המתפרסם הן במהדורה מודפסת והן באינטרנט. הדברים שלהלן נכתבו בתגובה למאמר שהתפרסם בו היום מאת פטריק אטלן, תחת הכותרת: ״סאוטה: חפשו את ישראל…״
קראתי בהנאה רבה את מאמרו של פטריק אטלן היקר, שהתפרסם היום ב־Causeur, ״סאוטה: חפשו את ישראל…״. ברוח טובה ובשנינות רבה הוא מפרק את המנגנון הישן והמוכר הזה, שלפיו כאשר כבר לא ממש מבינים מה מתרחש בעולם, מחפשים את ישראל — או את המוסד — אי־שם מאחורי הקלעים.
ובכל זאת, הייתי מבקש לחלוק עליו מעט, ברוח ידידותית.
פטריק אטלן היקר, אתה טועה: חובבי הקונספירציות צודקים.
כן, הכול באשמת ישראל.
אבל לא בדיוק כפי שהם חושבים.
הם מדמיינים את המוסד יושב במרתף, כמה אנשים מול חמישה־עשר מסכים, מושכים בחוטים של מרוקו, סאוטה, מדריד, וושינגטון — וכנראה גם של מזג האוויר. אלא שהעניין פשוט הרבה יותר — ומסחרר לאין שיעור.
ישראל איננה רק מדינה. במסורת היהודית, ארץ ישראל היא הנקודה שממנה העולם מקבל את משמעותו, טבורו של עולם, נקודת העיגון שלו. ועם ישראל הוא אותו אובייקט קטן ומשונה, שכבר אלפי שנים מסרב בעקשנות להיעלם.
לאקאן דיבר על האובייקט a, אותו ״אובייקט קטן ועלוב״ שסביבו, למרות הכול, מתארגנת התשוקה כולה. לעיתים ישראל דומה לכך באופן כמעט מטריד: זעירה על המפה, עצומה ללא כל פרופורציה בדמיונו של העולם. רוצים לחסל אותה, אך מסתבר שכבר אי־אפשר לחשוב בלעדיה.
וכאן בדיוק הקוביות טעונות מראש.
זה שלושת אלפים שנה שההיסטוריה של ישראל מזכירה את ביפ־ביפ והקויוטי. הקויוטי מתכנן מכונה מופלאה, מזמין מ־ACME את הטיל המשוכלל ביותר, מחשב הכול בדייקנות, לוחץ על הכפתור… ובסופו של דבר הסדן נוחת דווקא על ראשו.
ביפ־ביפ, בינתיים, כבר נמצא שלושה קילומטרים משם.
מצרים, בבל, פרס, רומא ורבים אחרים: האימפריות חלפו בזו אחר זו. ישראל, בניגוד לכל היגיון היסטורי, עדיין כאן. לא מפני שאנו חכמים יותר או חזקים יותר — ההיסטוריה שלנו מוכיחה לא פעם דווקא את ההפך — אלא מפני שבעיני מי שקורא את ההיסטוריה דרך משקפי התורה, ישראל היא בדיוק העדות לכך שקיים דבר־מה שמעבר להיגיון ההיסטורי.
אנחנו, במובן מסוים, ה־Proof of God — ההוכחה לקיומו של אלוהים.
עצם קיומנו הוא כמעט עלבון לסטטיסטיקה.
וכאן שבה ועולה ההבחנה הנפלאה שהזכיר הלילה בחצות הרב יפרח: ישנו עולמו של עץ הדעת טוב ורע — עולם החשבון, הסיבות והתוצאות, עולם ה״באופן נורמלי, כך הדברים אמורים להתרחש״. ומנגד ישנו עץ החיים.
הבעיה היא שהפכנו את ההיגיון לאלוהות.
וההיגיון עלול להפוך לקללה ברגע שהוא מתיימר לכלוא את אלוהים, את ההיסטוריה ואת החיים בתוך משוואותיו.
גם פרעה חשב בהיגיון מושלם. עד לרגע שבו התורה מספרת לנו שלבו הכביד, והוא המשיך להתקדם היישר אל תוך האסון שהוא עצמו הביא על ראשו.
לכן הייתי מתבונן במה שקורה כיום לספרד בהרבה פחות דאגה לישראל — ובהרבה יותר דאגה לספרד עצמה.
כאשר מדינה הופכת את ישראל לאובססיה, כאשר היא מדמיינת שהיא רוכשת לעצמה איזו גדוּלה מוסרית בכך שהיא מטיחה בה ללא הרף גינויים וקללות, אולי כדאי לה לבדוק אם איננה עסוקה בעצמה בייצור הסדן הבא של ACME שייפול על ראשה.
אין שום צורך במוסד.
לאלוהים יש שירות מבצעי ותיק לאין שיעור, ותקציבו אינו מופיע בשום חוק תקציב.
וזה בדיוק מה שהמצפון המערבי היפה שלנו מתקשה כל כך להבין. מרוב רצון לעמוד ב״צד הנכון של ההיסטוריה״, חלק מסוים מן השמאל המוסרי מגיע לעיתים למצב שבו הוא כבר אינו מביט בהיסטוריה כלל. הוא מחלק תעודות טוהר, קובע מראש מי המדכא ומי המדוכא עוד בטרם פתח את התיק — ואז משתומם כאשר המציאות מסרבת לציית לתסריט.
וכן, צריך גם להכיר באירוניה הכואבת הזאת: היהודים עצמם היו לא פעם מן הנלהבים ביותר להאמין שהאידיאולוגיות האוניברסליות הגדולות ישחררו אותם סוף־סוף מן הייחודיות שלהם. ההיסטוריה הקפידה לשלוח להם את החשבון פעם אחר פעם.
אז חאבייר בארדם יכול להמשיך לחפש את ישראל מאחורי סאוטה.
בסופו של דבר הוא בהכרח ימצא אותה.
כולם, בסופו של דבר, מוצאים את ישראל.
מפני שבעומק הדברים, ישראל הפכה לשאלה הבלתי־נסבלת הזאת שהעולם נדרש להתמודד עמה:
ומה אם ההיסטוריה אינה מצייתת לחלוטין לחישובים שלכם?
זו הסיבה שחובבי הקונספירציות צודקים — מבלי להבין עד כמה הם טועים.
ישראל אכן נמצאת במרכזו של דבר־מה.
אבל היא איננה יושבת בחדר הפיקוד.
ובזמן שהקויוטי עדיין מנסה להבין מי חיבל בתוכנית האחרונה שלו, ביפ־ביפ חוצה לו בשלווה את המדבר.
למי שקצת חסרה לו תרבות קולנועית — ובעיקר היכרות עם הקלאסיקות הגדולות של הסרטים המצוירים: ביפ ביפ והקויוטי 😄
ביפ ביפ תמיד ממשיך לרוץ… והקויוטי, למרות כל התוכניות הגאוניות שלו, תמיד בסוף חוטף את הסלע על הראש.
ביפ ביפ! ביפ ביפ
https://youtu.be/bhe7GJtwmQE?feature=shared
