נצבים

״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״

״ניצבים״ — פירושו לעמוד זקופים. הנה אנו עומדים לפני אלוהים, כביכול בדין, כל אחד ואחריותו, חטאיו וויתוריו. אך בימים אלה של זעם ומצוקה עולה מחשבה נוספת: אם אנחנו ניצבים לפני אלוהים, הרי שגם אלוהים, כביכול, ניצב מולנו.

אין אנו מתיימרים לשפוט אותו. ואף על פי כן, כנביאים, כאיוב וכבעלי תהילים, מותר לנו לזעוק אליו:

עד מתי?

עד מתי ייאלץ עם ישראל לשאת את השנאה, את מעשי הטבח, את ההאשמות ואת הנטישה? עד מתי יהיה עליו להוכיח שמתיו אכן מתים, שחטופיו אכן נחטפו, ושמי שמכריזים כי ברצונם להשמידו אכן מתכוונים לכך?

האסלאמיזם הוא אחד המשטרים הרעיוניים הטוטליטריים הגדולים של תקופתנו. אין לבלבל בינו לבין כלל המוסלמים, שרבים מהם הם בעצמם קורבנותיו. אך ההבחנה ההכרחית הזאת אינה יכולה עוד לשמש תירוץ להכחשת הסכנה. האסלאמיזם הופך את אלוהים לכלי של שליטה, מקדש את האלימות ועושה את חיסולה של ישראל למטרה פוליטית ודתית.

חמור מכך: מדינות, אנשי רוח, פעילים וכלי תקשורת נעשים אידיוטים שימושיים בשירותו. הם סבורים שהם מגינים על המדוכאים, אך מעניקים צידוק למדכאים. הם מדברים בשם החירות לצד מי שרומסים אותה. וכאשר היהודי מסרב למות, הם הופכים אותו לנאשם.

כך נותר ישראל העם העֵד: עֵד לנוכחותו של אלוהים בהיסטוריה, אך גם עֵד לשתיקתו. הוא נושא את הברית וסופג את המכות. הוא מכריז על האחדות, ובה בעת עובר, דור אחר דור, את חוויית הנטישה.

אכן, בפרשת ניצבים אנו עומדים לפני אלוהים. אך אנו מבקשים גם ממנו להתייצב מולנו, להביט בעולם שאיבד את דעתו ולגלות את המתרחש בתוכו.

אלוהי ישראל, די

עורר את המצפון

הסר את המסכות

הראה לאומות מה הן מעודדות כאשר הן מוצאות תירוצים לקנאות הרצחנית

ואם גם אנחנו עדיין ישנים

 עורר גם אותנו

שכן התפילה אינה באה במקום האחריות. עלינו להילחם באסלאמיזם בלי לשנוא את המוסלמים באשר הם; להגן על ישראל בלי לקדש את מנהיגיה; ולקרוא לרע בשמו, בלי לעטות את פניו.

 פרשת ניצבים קוראת לנו להישאר עומדי

לפני העולם

לפני אויבינו

ולפני מצפוננו

עומדים, בלי להתנצל על עצם קיומנו

עומדים, בלי לוותר על אנושיותנו

עומדים, סוף־סוף, כדי לבחור בחיים